כל ילד הוא מיוחד וגידול ילדים ככלל איננה משימה קלה, אך כשמדובר בילד בעל צרכים מיוחדים, גם אם קלים יחסית, המשימה קשה שבעתיים ודורשת חכמה וסבלנות אין קץ. ילד מיוחד יכול להיות בעל נכות, בעיה רפואית, קשיי תקשורת, קשיי התנהגות ועוד. כדאי מאוד להורים לילדים כאלה לקבל תמיכה מקצועית ומשפחתית שוטפת לאורך השנים. אני רוצה להתייחס, בשלב זה, להורות לילדים 'קצת' מיוחדים – עם רגישות יתר, חרדות, הפרעת קשב והיפראקטיביות, קשיים בויסות חושי וכדומה.

ילדים כאלה משתלבים ברוב המקרים במערכת החינוך הרגילה אבל יש קשיים בבית הספר או בבית בהתנהלות מול הילד. בהרבה מקרים דווקא בבית, לצד אוהביו, לילד קשה יותר למצוא את מקומו וכך נוצרים ריבים ומשקעים שמחמירים את הבעיה ומביאים את הבית לייאוש וחוסר תפקוד. בחלק מהמקרים מתבגר עם קושי קל, צובר בבית פיחות בערך העצמי ותחושת דחיה, שעולים עשרות מונים על עצמת הבעיה הראשונית.

לכן, חשובה מאוד ההתאמה של הבית למגבלות ולמאפיינים של הילד, אבל כדי להגיע להתאמה טובה ככל האפשר צריך להתגבר על כמה מכשולים בדרך :

"לילד אין שום בעיה. זה סתם פינוק"

בגלל שהקשיים של הילד לא קיצוניים ויש לו סט של יכולות מפצות (אינטיליגנציה גבוהה, למשל) שמאפשרות לו להשתלב בבית ספר רגיל, הרבה ילדים לא מכירים הכרה בבעיה שלהם (למשל בקושי להתרכז וברצון לרוץ ולהשתולל כל הזמן). יש היום מחלוקת בקשר לאבחונים וטענה לאבחון יתר (אני גם לא רציתי ללמוד אבל אז לא היו אבחונים והסתדרתי…), אבל בהקשר לילד הספציפי שלכם, בין אם כדאי לעשות אבחון מקצועי או לא, אפשר בהתבוננות רגישה ואמפטית להפריד בין פינוק ומניפולציות למשהו מעבר, קושי אמיתי (הרבה פעמים שני הדברים מתקיימים בו זמנית).

הרבה הורים חוששים לצלוח את השלב הזה, שברוב המקרים יחייב אבחון ויתן שם לבעיה שאיתה מתמודד הילד. החיים אחרי האבחון יחייבו את הבית לעשות שינוי ושינוי מתחיל בשינוי תפיסתי אצל ההורים עצמם. מי שלא עושה את הצעד הזה, מתבצר בעמדתו שהילד סתם מפונק, עצל, עושה דווקא ובמקביל הילד חווה דחיה ופיחות של הערך העצמי שלו ואחר כך כעס שלא יודע שובע. הנפגעים הם כולם : הילד, ההורים והאחים.

התאמת הבית והשגרה

לכל ילד ולכל אבחנה דרכים שונות בהם ניתן להתאים את החיים לצרכיו. ילד היפראקטיבי צריך לבלות יותר בחוץ, במקום להרוס את הספות ולשבור דברים בבית. לא פשוט להעתר למשימה הזאת כשההורים עובדים ויש אחים אחרים בעלי צרכים משלהם – אבל היא חשובה. היא לא רק נותנת מקום לפרוק את האנרגיה העודפת שלו אלא מרחיקה אותו מאיזורי עימות : ריבים עם הוריו ואחיו, שבהם הוא תמיד יוצא מפסיד ואשם.

הרבה ילדים זקוקים באופן מיוחד ללוח זמנים קבוע וידוע מראש. הבלתי צפוי מאיים עליהם, לכן התמדה בסדר יום קבוע פחות או יותר ומתן תזכורות על שינוים בסדר היום, יכולים להפחית חרדה ולאפשר לימים לעבור בשלום.

הילד שבפנים

בתוך הקושי והבלאגן שהילד שלכם מיצר בבית, יש ילד, עם קושי שמגביל אותו ומביא אותו לעימות תמידי עם הסביבה. הילד הזה סופג מהסביבה הרבה ביקורת שלילית, הרבה יותר מכל ילד אחר. אנחנ מעירים לו, כלאחר יד, כשהוא מפריע בבית ומתנהג באימפולסיביות, כשהוא בוכה או צורח בלי סיבה כמו תינוק. אבל העלבונות והביקורת מצטברים ונותנים את אותותיהם. הם עשויים להחמיר את הבעיה : להוסיף לילד ההיפראקטיבי הפרעת התנהגות, לחרד דיכאון וכדומה. חובתנו כהורים להציף את הילד הזה בחיזוקים מכל כיוון אפשרי, למצוא את תחומי העצמה שלו ולהשקיע בהם זמן, כסף ובעיקר התעניינות.

'עוד פעם יש לו קריזה'

התמיכה בילד מיוחד הוא מסע ארוך. של חיים שלמים. סביר להניח שיש דברים שתמיד יהיו לו קצת קשים. אבל מול תמיכה משפחתית והורית יציבה וסבלנית תוכלו לקבל ילד בוגר, המתגבר על קשיים, שמבין את עצמו ואת יכולותיו ושיודע לפצות בדרכים יצירתיות על החולשות. כדי להצליח במשימה המשפחתית העצומה הזאת, תצטרכו לקבל גם ימים פחות טובים בדרך וללמוד מכל קושי מה אפשר לשפר, ביחד עם הילד.

וכן. קל להגיד אך קשה מאוד לביצוע. תזדקקו לתמיכת משפחה וחברים ולהכוונה מקצועית. אני מאמין שאם תעמיקו כמה מהרעיונות הכלליים שזרקתי פה, תהיו בכיוון הנכון.