כמטפל בהבעה ויצירה, אני מוצא יצירתיות ומקוריות בכל מטופלת ומטופל שמגיעים אלי. אני מודה שעונג מיוחד עבורי לפגוש מטופלים יוצרים : כותבים סיפורת ושירה, ציירים, מוסיקאים ועוד.

אנשים יוצרים נמצאים כבר בתהליך של עיבוד רגשות ודיאלוג פנימי בין חלקים שונים בתוכם, בין היתר בין החלק המרגיש לחלק שמנסח והופך את הרגשות למילים. את המילים האלה אפשר להצניע במגירה או לשתף אותם עם אחרים, בתקווה שיבינו אותנו באמת.

באופן מובן, אבל עדיין מפתיע עבורי, חלק גדול מהמטופלים היוצרים לא ממהר לחשוף את היצירות בפני בטיפול ומרבים לבטא את הקשיים והרגשות שהם חווים בשיחה. בדרך כלל עם התקדמות הטיפול, עם תחושת ביטחון ובשלות – מגיעות גם היצירות עצמן והן מהממות בדיוק ובאותנטיות שבה הן מבטאות אמיתות כואבות. אף שיחה לא מעבירה חוויה אותנטית ועוצמתית כל כך, כמו דרך היצירה האסתטית. כמטפל הרגעים האלה הם הוכחה לכך שהביבליותרפיה היא עבורי בחירה נכונה.

גם אני כותב ובעבר כתבתי הרבה, בעיקר בגיל ההתבגרות והבגרות הצעירה, כשהרגשתי שאני לבד במערכה ולא היו לי כלים להעביר את רגשותי לאחרים. לימים למדתי על תפקידו של המטפל בתהליך המערב כתיבה אישית.

על המטפל, חביב ואינטרסובייקטיבי ככל שיהיה, תמיד יהיו השלכות מצד המטופל, כדמות שיכולה להיות שיפוטית וביקורתית. שיתוף ביצירה אישית היא חוויה חושפנית מעין כמותה, מסוכנת הרבה יותר מכל שיחה על הילדות, במיוחד מול מי שמשתתף איתך בתהליך התפתחות אישי עדין.. שאפשר לומר שמחזיק את הנפש שלך בידיים שלו.

חלק מתפקידו של המטפל במקרה הזה הוא לראות ולשמוע באמת ולתווך למטופל היוצר את הדרך אל תקשורת טובה יותר עם העולם.