נושא שעולה הרבה במפגשים והדרכות עם הורים לילדים ולמתבגרים, הוא הפער בין הילדות שעברה על ההורים לעומת מציאות החיים היום והילדות שילדינו חווים בתוכה. כבר בשנות השישים נערכו מחקרים בנושא השפעת הטלוויזיה על הילדים והשפעת המדיה כתחליף להורות וכמקור ידע וחינוך לילדים (למשל ב"אבדן הילדות" של ניל פוסטמן), אבל נדמה שבשנים האחרונות המחקר לא מספיק להדביק את השינויים העצומים בתרבות הצריכה ובמדיה האלקטרונית ואנחנו, ההורים נשארים אובדי עצות ונטולי כלים מול ילדים שחווים ילדות שונה בתכלית מזו שאנו חווינו.
הרבה הורים מתארים את ילדותם כסביבה חופשית, בטוחה, שבה הסתובבו הרבה בחוץ, כמעט ללא בקרה או מעורבות הורית והסתדרו יפה מאוד. חלק אומרים ש'גידלו את עצמם, בשכונה עם החברים'. יש הרבה קסם ונוסטלגיה סביב רוב התיאורים האלה וצער על כך שהילדים שלנו לא נהנים מאותו חופש לא ממוחשב. הצעד הראשון, בעיני, בהתקרבות אל הילד "החדש", כרוך בויתור על הפנטזיה לגדל את הילד כפי שאנחנו גדלנו. מי שחשוב לו לשמור על הערכים הישנים, טוב שיעבור לסביבה כפרית מבודדת. מי שלא הולך על הבחירה הזאת עד הסוף יצטרך להתאים את עצמו לעולם החדש ולהשתחרר מתפיסת הילדות המוכרת לו.
במציאות החדשה, הילדים וגם אנחנו נמצאים שעות רבות ביום מול מה שהמבוגרים מכנים 'מסכים', הטלפון הנייד הוא אמצעי תקשורת צמוד אך גם יחידה בלתי נפרדת מהזהות של הילד. הילדים מבלים פחות בחוץ ומנהלים תקשורת לא פיזית, באמצעות מדיות שונות, כמו תוכנות להעברת מסרים מיידיים.
ההתאמה שלנו למציאות החדשה היא מורכבת, כשכל מקרה לגופו. חלק ילחמו במסכים – ויתעקשו לדחות ככל האפשר את ההתמסרות הממכרת של הילדים אליהם או לצמצם אותה. הקרב במסכים, ברוב המקרים, יצליח עד שלב מסוים אבל במוקדם או במאוחר נאלץ לקבל את העובדה שהם חלק מהחיים המודרניים, ונאלץ לחיות איתם ולהתיידד איתם.
דרך אחת להתקרב אל הילד היום היא להצטרף אליו למקום שבו הוא נמצא ולהתעקש ללמוד ולהכיר את הדברים שמעניינים אותו : המשחקים ומדיות התקשורת. חלק מהדברים שהילדים עושים היום, באופן טבעי נראים לנו לא מובנים, מסובכים, חסרי טעם או שטחיים, לכן נדרש מאמץ לא קטן כדי להתגבר על ההתנגדויות ולמצוא את התכנים שממלאים את עולמו של הילד דרך תחומי העיסוק שלו במדיות. מתחת לכל הפלטפורמות הטכנולוגיות הילדים של היום הם ילדים ככל הילדים, בכל הזמנים : יש בעולמם רצון לקשר ובדידות, כעס ופחד ובלבול ורצון להרגיש מסוגלות והצלחה. ההשתתפות במשחק מול המסך מהווה קבלה של עולמו של הילד ופותחת ערוץ תקשורת (במקום להגיד "הוא כל היום במסכים אין עם מי לדבר…"). הילד שלכם (תלוי בגיל של הילד) רוצה שתתלהבו ממנו, שתגנו עליו, שתסבירו לו על העולם ושתקשיבו לו ולמה שמשתמע ממה שהוא עושה.
הצטרפות לפעילות מול 'המסך' משולה בעיני ל'לשחק עם הילד על השטיח'. צריך לקום מהכיסא, להיות פעיל ולצאת מהמקום הנוח אל המקום שבו פועלים האינסטינקטים הילדיים. הילדים שלנו, בכל גיל, מול מסך ובלעדיו, זקוקים לנו שם.