הרבה זמן לא כתבתי פה. בישלתי משהו. אני מקווה שבתקופה הקרובה אעלה בתכיפות מחשבות שלי, בנושא האינסופי והבוער הזה, תוך התמקדות בהורות ובטיפול.
כל מה שנאמר פה הוא דעתי בלבד והיא נובעת מהגישה שלי לחיים ולטיפול (שזה פחות או יותר אותו הדבר) ועל עשר שנות ניסיון בשימוש במדיה דיגיטלית לסוגיה בטיפול. כמעט ולא אצטט מאמרים אקדמיים ומחקרים, כיוון שאני לא בקיא וגם לא מאוד מעוניין להיות. אם אסתמך על עבודתו של אחר, אציין זאת.
מתחילים..
אפוקליפסה אתמול
למעשה, הפור כבר נפל. המהפכה הדיגיטלית ששינתה ומשנה בקצב מסחרר את אורח החיים שלנו ובעצם אותנו, היא כבר בת עשר שנים (טלפונים חכמים), או שלושים (אינטרנט, קונסולות משחקים), או שישים (טלוויזיה), תחליטו בעצמכם, אבל ניל פוסטמן (1972), בספרו "אבדן הילדות" ואחרים, הזהירו ונתנו לנו מספיק זמן להתארגן ונרדמנו בשמירה.
היום, כמעט בכל בית בעולם המערבי, יש איזו שהיא רמה של התמכרות למסכים. הורים מכניסים לביתם את המסכים, שמשנים את יושביו ואת מוסד המשפחה ובהמשך מגיעות התלונות. ומי אשם?
תאגידי המשחקים שעומלים על פיתוח משחקים ממכרים? על הממשל שלא כופה רגולציה? על תרבות הצריכה הפסיכית שאנחנו חיים בתוכה, בלי טיפה של מודעות עצמית? לא. הילדים אשמים.
וככה זה נשמע במפגשי הדרכה מול הורים :
- כשאנחנו היינו ילדים היינו כל הזמן בחוץ. הוא כל היום באקסבוקס, לא יוצא מהבית..
- הוא כל הזמן עצבני
- הוא לא עושה שום דבר חוץ מלשחק בזה
- כשמבקשים ממנו להפסיק הוא משתולל
- אז החרמנו לו את כל המסכים לשבועיים / לחודשים / עד שלא יוציא תעודה טובה
מחלק מהמטפלים אני שומע שמשחקים כמו פורטנייט הם השטן בהתגלמותו, מעודדים אלימות ולראיה, המטורף שעשה את זה ß .
מה לעשות שהמשחקים האלה, כמו השימוש בווטסאפ שיכול להיות מסוכן וכמו כל הפיצ'רים האפשריים שנכנסו בדלת הראשית לבתים הם חלק מחיי הילדים שמגיעים אלי ולכן חלק מהטיפול?
המשך יבוא..