כמחצית מעבודת ההורות כרוכה בהצבת גבולות : בהשלטת הרגלי חיים בריאים, בחינוך למה ראוי וכיצד לא ראוי לנהוג וכדומה. יחד עם זאת, אני מוצא הורים רבים מבולבלים בין הקנית ערכים והצבת גבולות ובין איך שאמור להראות זמן איכות מהנה עם הילד. לא כל רגע שלכם עם הילד הוא הזדמנות לחנך וכדאי להשקיע יותר בהקשבה והתבוננות . אחת התופעות הנפוצות הן של ילדים המרמים במשחקים (במשחקי קלפים, בכדורגל וכו') מול הוריהם. חשוב, כמובן שהילד ידע לשחק בצורה הוגנת עם בני גילו, כדי להסתגל חברתית, אבל ילדי גן ובודאי ילדי בית הספר היסודי מקבלים מסרים חדים וברורים מחבריהם על משחק הוגן מידי יום ולא בהכרח צריכים שתתעקשו איתם בנושא. משחק תחרותי מול ההורה מפעיל אצל הילד מערך רגשי שונה לחלוטין – זהו משחק מול יריב שמתעלה עליה בניסיון ובקוגניציה ואי אפשר כמעט לנצח אותו. פעמים רבות הילד ינסה לרכוש שליטה על הסיטואציה הלא שויונית הזאת בהמצאת חוקים לטובתו וברמאויות כאלה ואחרות. זהו גם ניסיון לבדוק את גבולות המשחק מעבר לחוקים שכתובים על הקופסא – לבדוק את מערכת היחסים : כמה אגרסיה ו'חוסר נחמדות' מותר לילד להפגין מולכם? האם תתפסו, כלומר, תמצאו אותם על הרמאות או תשחקו את המשחק ותעשו כאילו עבדו עליכם… לכל אלה חשוב להוסיף שגם אצלנו ההורים ובעיקר אצל האבות, לדעתי, תחרות מציפה מערך של חויות ואמונות – על ניצחון והפסד, וינריות ולוזריות וגם למבוגרים קשה להפסיד, גם אם זה לילד בן 6. לכן, גם במשחקים תחרותיים כדאי לזכור שמדובר במשחק – שתכליתו הנאה ועידוד התפתחותי. משחק הוא פסק זמן משותף בתוך שגרת החינוך והמטלות היומיומיות, הוא לא צריך להוות מקור לריב או להטפה, אלא הזדמנות להנאה.