כולנו גדלנו תחת הלחץ להיות ילדים טובים : ילדים ממושמעים וצייתנים, שיודעים לשחק מבלי לריב עם אחיהם, שמסתגלים למערכות החינוך בקלות ומצטיינים בלימודים. טבעי שגם אנחנו כהורים נשאף לילדים שיהיה קל לגדל ושלא יאתגרו אותנו יותר מידי ובמודע או שלא במודע אנחנו שולחים לילדים שלנו את המסר שאנחנו קיבלנו – שחייבים להיות טובים. אבל להיות 'ילד טוב' יש מחירים ואת חלקם אני לומד להכיר עם מטופלי בקליניקה. חלק ניכר מהמטופלים שלי הם ילדים טובים, ממשפחות טובות, שיש בהן לחץ גלוי או סמוי להתנהג יפה ולהצטיין. ילדים כאלה, דווקא מתוך המקובל הלא מאפשר של הטוב או המרצה, מפתחים לעיתים דיכאון, חרדה או עצמי כוזב ולא אותנטי. טיפול ביבליותרפי לילדים כאלה יכלול תהליך של הרחבת הזהות ואותנטיזיציה שלה.

לשמוע את הזעקה

בשונה מילדים עם התפרצויות זעם דחופות או בעיות התנהגות, שכל הסביבה מכירה (וסובלת) בקשיים שלהם, הקשיים של הילדים הטובים לא תמיד נשמעים ולא מזעיקים את ההורים כך שרבים מהם לא יגיעו לטיפול. במקרים רבים מה שמעורר את ההורים לשים לב למצוקה הסמויה של הילד היא התנהגות קיצון – התפרצות זעם לא אופיינית, אמירה אובדנית, או סימפטומים גופניים – גמגום, הרטבה או טקסים אובססיבים קומפולסיביים.

הורים לילדים טובים הם הרבה פעמים ילדים טובים בעצמם שהתבגרו ומתוך מערך האמונות והתפיסות שלהם הם מתקשים להודות בקושי ובצורך לבקש עזרה, אבל משנפלה ההחלטה והגיעה המשפחה לטיפול, מתחיל מסע בעקבות גבולות הטוב והרע.

הפחד מרוע

הפחד והכעס, שני אחים הם ולמיטב הבנתי, המגובה בדעתם של תיאורטיקנים של תאוריות הדחף בפסיכולוגיה, הם נולדים ביום הראשון לחיי התינוק, אפילו לפני שנולדת האהבה. פחד וכעס הם רגשות טבעיים, שראשיתם בצורך הישרדותי לשמור על החיים ועל המבוגרים המאפשרים אותם והם מתפתחים עם הזמן למערכת יחסים מורכבת עם האהבה, כח החיים. האהבה שאנו חשים מוגדרת בין השאר על ידי הפחד לאבד אותה או הכעס כשהיא משתנה או מאכזבת.

הכשל הבסיסי שיוצר ילדים ומבוגרים טובים מידי, כלומר לא אותנטיים, מתחיל בבושה שמחדירים אל מי שמפחד ('מה אתה תינוק?') ובעיקר בתוקפנות ובדורסנות שאנחנו מפנים כלפי מי שכועס. חוסר הלגיטמציה לכעוס (בצורה מוכלת ומבוקרת) בתוך המשפחה גורם לילד להפנים את הכעס ולשנוא את החלקים האגרסיביים שבו.

ילד שמבטא כעס מוגדר כ'ילד רע', ולומד להכחיש ולהפנים את האגרסיביות הטבעית שבו, כדי לשמור כלפי חוץ על מראית עין של 'ילד טוב', כלומר אהוב על ידי הסביבה, כשכלפי פנים הכעס שבו מתורגם לרוע – לתחושת אשם ולשנאה עצמית.

בעית הבכורה

אדלר, שתובנות התיאוריה שלו משמשות כבסיס לשיטה להדרכת הורים מאוד דומיננטית היום בארץ, עסק הרבה בסדר האחאים במשפחה ובמיוחד במעמד המיוחד של האחים הבכורים. אני מוצא קורלציה גבוהה בין בכורות לריצוי ומזהה אצל בכורים תהליך התפתחותי יחודי, שבו היחידות שלהם בעולם ההורים נלקחת מהם עם הולדת אח או אחות קטנים והם נזרקים לגלות של פשרה וויתורים תחת אמירות מוכרות "אתה הגדול אז תוותר" ו "אתה הגדול אז אתה צריך לעזור להורים" וכדומה. רגישים ומודעים ככל שנהיה, לא נצליח למנוע מילדינו הבכורים את התחושה המעציבה והמכעיסה שהמלוכה נלקחה מהם, שלדעתי היא קיימת גם אם היא מודחקת ומוכחשת על ידי הילד. אין גם סיבה למנוע מהם משהו שהוא חווית חיים טבעית ובלתי נמנעת, אבל כדאי לאפשר להם לבנות בהדרגה מקום משל עצמם בעולם, שאינו מבוסס רק על ריצוי ועל היותם ילדים טובים, מתחשבים, בוגרים וכו'. הורים רבים מגיבים בנוקשות וחוסר סבלנות כלפי ניסיונותיו של הבכור להתפנק ו'להיות תינוק' – ניסיונות שנועדו להשיב לו מעט ממה שאיבד כשנולד לו אח או אחות קטנים. לאורך זמן, כשאנחנו מרחיקים מעלינו את הבכור ומונעים ממנו התיילדויות ומגע גופני ששמור לפעוטות בבית, נצליח להפוך אותו לילד גדול וטוב, אבל הוא עלול לשלם על כך מחיר ניכר ביכולת שלו להיות אותנטי ומאושר. אני ממליץ למצוא את הדרך לתת לו מקום להתיילדות ובמקביל לבנות איתו את הפינוקים השמורים רק לילדים גדולים – עצמאות, דמי כיס, חוגים של גדולים וכדומה.

המקום הלא מרצה

אני שואל הרבה ילדים, מבוגרים והורים של מטופלי מה הדבר הכי חשוב בחיים ואני זוכה לתשובות מגוונות. הדיון בשאלה הוא פילוסופי ואינסופי ובודאי שאני לא מחזיק בתשובה יחידה וחד משמעית, אבל אני חושב שכחברה וכפרטים, לא חקרנו מספיק את מהות האושר ואת היכולת להיות מאושר. היכולת להיות מאושר לא צריכה להיות תלויה בהכרח בהצלחה בתחום זה או אחר – כולנו מכירים מצליחנים אומללים. היא תלויה, לדעתי, בתהליך שבו אדם לומד לקבל את עצמו כפי שהוא, על מגבלותיו וחולשותיו. קבלה עצמית קשורה למושג הטיפולי של הכלה. אדם בריא חווה את כל טווח הרגשות, כולל השליליים והאסורים ומכיל אותם, מבלי להתמוטט או להתפרק. ילד לומד לעשות זאת, קודם כל דרך המודל שמציגים לו הוריו ודרך מה שהם מאפשרים בבית. כעס הוא דבר שאפשר לדבר אותו או לבטא אותו במשחק, בסיפור ובאומנויות אחרות. התפרצויות של זעם ואלימות  (כעס כלפי חוץ) או התכנסויות של דכדוך וחרדה (כעס המופנה פנימה). הנטיה שלנו היא להגיב לקשיים של הילד במתן פתרונות מיידיים ('אז תרביץ בחזרה', 'לך לגננת', 'שחק עם ילדים אחרים') ואנחנו ממעטים לשהות ולהשתתף לכמה רגעים עם העצב והכאב של הילד. בדרך זו אנחנו מעבירים את המסר שאלה רגשות שצריך לברוח מהם. בנית המקום הלא מרצה כרוכה במתן מקום אמיתי לרגשות קשיים קודם כל בבית. מהרגשות הקשיים אפשר לצאת עם הילד למסע של סובלימציה (עידון ). סובלימציה הוא מנגנון הגנה על העצמי שניסח פרויד כמתקדם יותר מאחרים, כיוון שהוא מאפשר המרה של אנרגיה רגשית לפעילות יצרנית או יצירתית, הפיכת לימונים ללימונדה, אם תרצו. הרבה יצירות, המצאות והתעלויות אנושיות אחרות נולדו ממקום של קושי או תסכול. הפיכת רגשות קשיים לדלק מוטיבציוני היא צעד נוסף לקראת עמדה אותנטיות יותר, כלומר צעד לכיוון האושר.