פסיכולוגיה התפתחותית היא אלמנט מרכזי בעבודה עם ילדים ומתבגרים (וגם, במידה פחותה, עם מבוגרים). אחד הכלים שהיא מקנה למטפלים רגשיים ולהורים הוא ציר הזמן ובחינה של הילד בהשוואה לנורמות בני גילו בפרמטרים שונים של התפתחות. ההשוואה של ילד שסובל מקשיים מסויים לנורמות הגיל יכולה לעורר תסכול ואכזבה, אבל אני מוצא הרבה תקווה בטיפול בילדים גם דרך הפריזמה שהפסיכולוגיה ההתפתחותית מציעה. למעט אצל ילדים שיש להם לקויות נויירולוגיות משמעותיות, אצל מרבית הילדים, בתמיכה של טיפול ובהדרכת ההורים פערים התפתחותיים, רגשיים ואחרים צפויים להצתמצם או להעלם עם הזמן.

כך או כך, כל הילדים שמגיעים אלי, מאתגרים ככל שיהיו הקשיים שהם מתמודדים איתם, הם ישויות מופלאות והם מלאים בכשרונות ויכולות מיוחדות וקל לזהות אותן בסביבה מכילה ולא שיפוטית. בתי הספר, סביבת החיים המרכזית בעולם של ילדים מעלים על נס הצטיינות אקדמית ומותירים מעט מקום גם להצטיינות חברתית וספורטיבית. מעט מאוד מקום נשאר, אם בכלל, לאינטיליגנציה רגשית (יכולת לשתף ברגשות, יכולת אמפתית, בין השאר), ליצירתיות, לחשיבה מקורית וסקרנות, ליכולת ביצועית, להתמדה, ועוד. כל אחד מאלה יכול לסייע לילד בפיתוח קריירה בעתיד, לא פחות מיכולת אקדמית וחשוב מכך, אם כהורים נכיר בערכם הם יאפשרו לילד להיות אדם בוגר מאושר יותר. חשוב מאוד שהילד יסתגל וישגשג במסגרת החינוכית (ואם הוא לא, יש מסגרות חינוכיות אלטרנטיביות) אבל חשוב לא פחות שהוריו יעריכו אותו על מי שהוא, יזהו בו את נקודות האור והייחודיות ויעצימו אותן וימעטו בשיפוט ובהשוואה לאחרים.