זו אולי קלישאה וגם אין לי לכך הוכחה אמפירית, אבל תחושת הבטן היא שילדים יודעים הכי טוב מה הם צריכים. הרבה מההתנהגויות המאתגרות של ילדים לא עולות בקנה אחד עם הגיון של מבוגרים : הם מפחדים מדברים שאין סיבה לפחד מהם, הם מתפרצים בכעס ללא הצדקה או פרופורציה, הם נצמדים ונדבקים אלינו דווקא בזמנים שהכי לא מתאימים לנו או נוהגים בחוצפה ובחוסר משמעת דווקא בשעות הכי קשות של היום עבורנו. אנחנו מנסים להסביר להם בהגיון של מבוגרים, משיבים לכעס שלהם בכעס משלנו, מרחיקים אותם מאיתנו וממהרים להעניש ולא משקיעים מספיק בהקשבה ובניסיון לברר מה הם מנסים להגיד לנו : שהם רוצים שנחבק איתם את הפחד בסבלנות ובשקט עד שיתפוגג, שנדבר איתם על הכעס שהוא חלק מיחסים של אהבה, שנכיר בפחד שלהם מנטישה ובקושי שלהם להפרד מהיום ולהכנס לעולם חסר השליטה של הלילה.